פסק-דין בתיק עת"ם 692/07

עתירה לביטול החלטת יו"ר הוועדה לתכנון ולבניה מיום 31.5.07 שעל-פיה נדחתה בקשת העותרים ליתן להם רשות לערור בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה. בעתירתם מבקשים העותרים ליתן להם רשות לערור בפני המועצה הארצית על החלטת הוועדה המחוזית מיום 21.11.06, בגידרה נדחתה תוכנית מספר 9779 שהגישו העותרים.

העותרים הכינו תכנית להסדרת בנייה קיימת ולקביעת הוראות בינוי לתוספות בנייה בשטח המצוי באזור ג'בל מוכבר בירושלים. השטח הוא בבעלותם הפרטית. על-פי תכנית המתאר הקיימת (2683/א) מיועד השטח להיות שטח נוף פתוח, והעותרים מבקשים לגביו שינוי ייעוד. הכנת התכנית נעשתה בתאום עם כל הגורמים המקצועיים בוועדה המחוזית, וגם עם גורמים מקצועיים חיצוניים כמו משרד הביטחון, והוגשה לאישורה של הוועדה המחוזית. ביום 21.11.06 דנה הוועדה המחוזית בשאלת הפקדתה של התוכנית, והחליטה לדחותה, כמו גם לגבי שתי תוכניות נוספות הנוגעות לאותו מיתחם. אלו הם טעמי ההחלטה: מדובר בשינוי ייעוד של שטח נוף פתוח בשולי העיר, במרחק ניכר מרצף הבינוי המאושר במתחמים שאינם צמודי דופן, שהופעתם אקראית ושאינם נגזרים מתכנית כוללת; משום שתכנית המתאר החדשה לירושלים מציעה להשאיר את השטח ללא בנייה; משום שהשטח סמוך מאד לכביש הטבעת המזרחי ולגדר ההפרדה; ומפני שעיריית ירושלים ביקשה שלא לדון בתכנית, שכן בכוונתה לגבש מסמך לתכנון השטחים הפתוחים בין הכביש האמריקאי לכביש הטבעת המזרחי.

העותרים פנו אל יו"ר הוועדה בבקשה ליתן להם רשות לערור על החלטת הוועדה לפני המועצה הארצית לתכנון ובניה, וביום 31.5.07 דחתה יו"ר הוועדה את בקשתם.

כנגד החלטת דחייה זו הגישו העותרים את עתירתם. הם טוענים על ליקויים מינהליים שהיו בהחלטת הוועדה, בכך שפרוטוקול הדיון איננו משקף את הטענות שהועלו על ידיהם ואת עמדתו של חבר הוועדה שהיה בדעת מיעוט. הם טוענים גם לגופה של ההחלטה, כי הנימוקים שניתנו נעדרי כל בסיס עובדתי או משפטי; כי אין קשר בין בקשתם-שלהם לבין תכניות אחרות שהוזכרו בהחלטה; כי סביר לשער שבמסגרת תכנון מחדש של האזור תתאפשר בנייה במקומות שבהם קיימת כבר בנייה זמן רב אף לפני אישורה של תכנית מתאר; כי התכנית אושרה על-ידי גורמים מקצועיים חיצוניים; כי אין הוועדה רשאית להעתר לבקשה של רשות מקומית שלא לדון בתכנית זו או אחרת המצויה בתחומה; וכן כי בהעתרות לבקשתה של העירייה מוסרת הוועדה לידי העירייה את שיקול הדעת בנוגע לתכנית, באופן בלתי מוגבל בזמן.

עוד טוענים העותרים כי בסמיכות זמנים להחלטה שלא לאשר את הפקדת תכניתם, אישרה הוועדה תכניות אחרות באזורים סמוכים עם נתונים דומים, וכי על כן יש בהחלטת הוועדה משום אפליה.

לעומתם טוענים המשיבים כי על-פי העולה מן החוק ומן הפסיקה אין הצדקה ליתן רשות לערור בעניין דנן לפני המועצה הארצית.

סעיף 110(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, קובע אימתי ניתן לערור בפני המועצה הארצית על החלטה של ועדה מחוזית. סעיף-קטן (1) קובע מי הם בעלי הזכות לערור, וסעיף-קטן (2) קובע כי מגיש התכנית, מי שהתנגדותו נדחתה, ומי שהשמיע טענות נגדה, יוכלו לערור ברשות מאת יושב ראש הוועדה המחוזית.

על הפעלת שיקול הדעת על-ידי יושב ראש הוועדה המחוזית, נפסק בעע"ם 3663/02 ועד שכונת עין כרם נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה למחוז ירושלים, פ"ד נז(2) 882        (2003), כי "מבלי למצות ומבלי לפרט, כדי שתינתן רשות ערעור למועצה הארצית, נדרש שהעניין יהיה חשוב עד כדי הצדקה לערב את המועצה, אם בשל היותו בעל השלכה רחבה, אם בשל אופיו העקרוני, אם בשל היותו מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת ואם בשל היותו נתון למחלוקת ציבורית קשה" (עמוד 892). המשיבים טוענים אפוא כי לא נמצא בעניינם של העותרים טעם מעין זה, שכן מדובר בתכנית פרטנית בעלת השלכה מצומצמת בלבד. זוהי החלטה לגבי תכנית אחת מני רבות, והיא מצויה בלב שיקול הדעת של הוועדה המחוזית.

אני סבור כי הדין עם המשיבים, וכי העותרים לא נשאו בנטל להראות כי עניינם מצדיק מתן רשות לערור.

ראשית, נקודת המוצא היא כי לאיש אין מוקנית זכות לשינוי ייעוד של קרקע.

שנית, לשם שינוי ייעוד נדרש תכנון כולל, ורק מתוכו ניתן לגשת לתכנון פרטני ולבחינת בקשות לשינוי ייעוד. לשינוי ייעוד כגון זה שבעניין דנן נודעות השלכות רחבות אף יותר מהרגיל, בשל מיקומם של המקרקעין בשולי העיר, בשטח המנותק מן האזורים המיועדים לבינוי. על המשיבים לשקול את עתידה התכנוני של העיר, את גבולות הפיתוח הרצויים שלה, את הצורך להשאיר שטחים פתוחים ועוד כהנה וכהנה. עיריית ירושלים מתכוונת לגבש תכנית בעניין השטחים הפתוחים באזור זה, ותוכנית זו, לכשתתגבש, תעמוד בבסיס תכנונים פרטניים. לאחרונה מסר מהנדס עיריית ירושלים למתכנן המחוז, כי בכוונת העירייה לתקצב את התכנון הכולל במיתחם. מכל האמור עולה כי קיימים טעמים תכנוניים כבדי משקל המצדיקים את החלטת הוועדה שלא לאשר את הפקדת התוכנית בעת הזאת. זוהי החלטה תכנונית, על סמך טעמים ענייניים, ולא נפל בה פגם מבחינה זו. אין מדובר במקרה גבולי שבו היה מקום לשקול פרשנות מרחיבה להלכה הפסוקה לעניין הפעלת שיקול הדעת במתן רשות לערור בפני המועצה הארצית.

בעצם העובדה שקיימים במקום מבנים, אין כדי לסייע לעותרים. בצדק טוענים המשיבים כי אין זה מן המידה שעבירות בנייה יכתיבו את התכנון הכולל. אדרבא, אין מקום לאשר תכנית שמטרתה וההיגיון התכנוני העומד מאחוריה אינם אלא להכשיר עבירות בנייה שנעשו בעבר.

גם בעצם העובדה שניתנו בעבר אישורים, או אישורים להפקדה, לתכניות פרטניות, אין כדי לסייע לעותרים. טענתם של המשיבים כי הדבר נעשה לפני שהוחלט על הצורך בתכנון אזורי כולל, מתיישבת על הדעת. אדרבא, ריבוי הבקשות שהוגשו הוא שעורר את הצורך בתכנית כוללת. אין אפוא מקום להקיש מאישורים אלה שניתנו בעבר, לתוכניתם של העותרים. אין מדובר כלל באפליה, ואף לא בחשש לקיומה.

הנני סבור כי חרף חשיבות העניין לעותרים, הרי שאין הוא חשוב דיו על מנת להביאו בפני המועצה הארצית. אין לעניין השלכה רחבה, לא אופי עקרוני ולא סממנים ציבוריים כלליים קשים אחרים. לכאורה די בכך, ומכל מקום, גם לגופו של עניין, לא מצאתי כי נפל פגם בהליך קבלת ההחלטות. הן נתקבלו בשים לב להיבטים התכנוניים הרלבנטיים, ובוודאי שאינן חורגות ממתחם הסבירות.

העתירה נדחית.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום כ"ד בחשון, תשס"ח (5 בנובמבר 2007), בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.